מי הייתי בגלגול קודם?
ריפוי חיים טראומטיים
זוהר, בחור צעיר בשנות השלושים, נשוי ואב לילד, מרגיש שקשה לו לטפל בנושאים הדורשים מאמץ כלשהו מצדו. חסרה לו מוטיבציה.

בשלב השיחה המקדימה אנו מגיעים לבסיס התחושות המלוות אותו: ייאוש, חוסר-ביטחון, תסכול. השאלה השגורה בפיו היא: ”בשביל מה להתאמץ?”.

כשזוהר פוסע אל תוך הגלגול הקודם שלו, הוא מוצא עצמו בגטו כילד בן 8.

הילד נמצא עם סבו (אותו סבא מהחיים הנוכחיים), כאשר הוא מודע לכך שאמו מתה ממחלה, ואת אחיו ואביו לקחו משם.

אנו חוזרים אל הילדות. זוהר בן 4, גר בבית קטן, הוא רואה את כל המשפחה יחד, באווירה משפחתית ורגועה. אמו, אביו, אחיו והוא עצמו.

אנו קופצים קדימה בזמן. זוהר בן 7 ונמצא מחוץ לבית. הוא רואה איך גוררים את אביו אל טנדר, שם ממתינים לו חיילים במדים. הוא אינו מבין מה מתרחש.

בתמונה הבאה הוא רואה את הדוד שלו (אחיו מהחיים הנוכחיים) לוקח אותו מהר לבית ושם הם מתחבאים בתוך ארון קטן. התחושה בפנים רעה מאוד, הוא אינו מבין מדוע עליו להתחבא שם, הוא רוצה לצאת.
זוהר שומע קולות שבאים מחוץ לארון.

אנו קופצים לסצנה אחרת: זוהר רץ ברחוב וחיילים רודפים אחריו. הוא יודע שהדוד נפגע, הוא עצמו מנסה לברוח אבל יורים בו. הכדור חודר אל בטנו, והוא גוסס על המדרכה שעות ארוכות עד שלבסוף הוא מת מהפציעה.

התחושה הראשונה שזוהר מרגיש אחרי המוות היא של הקלה.

זוהר עולה אל הממד הרוחני, שם מחכה לו כבר המדריך הרוחני שלו, ומנקודה זו הוא יכול לצפות על כל הגלגול שעבר. כשהמדריך נשאל למה הוא היה צריך לעבור גלגול כזה קשה, הוא עונה: “כדי לדעת מה זה כאב, זוהי הבחירה של הנשמה שלך לאחר גלגולים רבים בהם צפית בנשמות אחרות עוברות כאב וסבל מסוגים שונים".

כאשר אנו בודקים יותר לעומק מה היו תחושותיו כאשר עזב את העולם, אלו הדברים שעולים: “כל-כך התאמצתי לברוח כדי להציל את עצמי ובסופו של דבר הרגו אותי והשאירו אותי מדמם ברחוב, ניסיתי לשרוד בניגוד לכל מי שמת סביבי אבל הם היו חזקים ממני והכריעו אותי. אז בשביל מה להתאמץ לשרוד עכשיו בכלל? איזה סיכוי יש לי אם בכל רגע משהו רע יכול לקרות ולא יהיה לי כוח להתנגד?"

אנו חוזרים אחורה אל הגלגול בכדי לבצע את הריפוי. אני מכוונת את זוהר להתקרב אל אותו ילד קטן שגוסס ברחוב ולחבק אותו חזק. אני מורה לו להקיף את שניהם באור לבן ומרפא, ולהבטיח לילד שנשמתו אכן תמשיך לשרוד אחרי מותו הפיסי – וזוהר עצמו הוא ההוכחה החיה לכך. אני מבקשת ממנו להבטיח לילד שהוא אכן יגיע לבגרות בגלגול אחר, תהיה לו משפחה אוהבת וילד נפלא, והוא יזכה לעשות את כל אותם דברים שלא התאפשרו לו אז.

האור הלבן ממשיך להקיף את שניהם ומבעד לזמן אנו מעבירים לילד את המסר הבא: “כעת אתה לא חי באותה תקופת זמן, אף-אחד לא רודף אחריך ולא מנסה להשמיד אותך, אתה חופשי לעשות ככל שתרצה. אתה עצמאי, בוגר, חזק גופנית וחזק נפשית. יש לך את הכוח להגשים את עצמך עד הסוף.

לעומת זאת, אם בחיים הבאים (הנוכחיים) אתה נכנע מראש, אם אין לך חשק להתאמץ כי אתה לא מוצא מה הטעם, הרי שאותם חיילים נאצים ניצחו, כי הם הצליחו להרוג את רוח הקרב שלך לא רק באותו גלגול אלא לאורך הגלגולים הבאים שלך! במקום לוותר ולהיכנע – הפעם אתה מסוגל להלחם".

זוהר מדווח שהצבע של הילד חזר לפניו, הוא אינו גוסס עוד אלא התחזק ולחייו ורודות. הילד גדל קצת פיזית.

אני שואלת את זוהר עם מה הוא יוצא מתוך השחזור גלגולים והוא עונה: “שאני לא רוצה לוותר יותר, שאיפה שקשה לי – שם אני צריך להתאמץ להצליח. דווקא המאמץ מוכיח שאני נלחם בקשיים ומנצח אותם".
 
 
 הפחד לאבד
 
אדווה, בחורה נאה וחכמה בשנות השלושים, לא הצליחה במהלך חייה לשמר את מערכות היחסים שהיו לה עם בני זוגה.
"כשאני בזוגיות אני מאבדת את כל הביטחון העצמי," סיפרה, "אני כל הזמן חושבת שעומדים לעזוב אותי, אני הופכת ליצור החרד הזה שלא יכול להירגע ופשוט ליהנות מהרגע. אני תמיד מתקדמת במערכת מהר מדי ומחפשת מהצד השני סימן למחויבות, אבל גם כשאני משיגה אותה אני לא לגמרי מאמינה שהכל בסדר. בסופו של דבר זו נבואה שמגשימה את עצמה, כי אני באמת משגעת אותם מספיק עד שהם עוזבים אותי."
אף שאדווה הייתה בעלת מודעות גבוהה לעצמה ולקחה אחריות על בעיותיה באמצעות טיפול פסיכולוגי, היא עדיין לא הצליחה לשנות דפוס חרדתי זה לחלוטין. בכל פעם שהייתה בזוגיות צף הדפוס והשתלט על כל ישותה.
לעיתים, ברמת המודע, אנו יכולים לעשות את מירב מאמצנו לשנות את התנהגותנו, אולם כאשר המקור להתנהגות זו נעוץ בחוויות שהיו לנו בגלגולים קודמים, דומה שהתת-מודע בועט במאמצים אלו ומטרפד אותם כל העת. רק כניסה אל התת-מודע באמצעות שחזור גלגולים יכול לפתור בעיות אלו מהיסוד.
כאשר שבה אדווה אל הגלגול שהתחיל את פחד הנטישה שלה, היא ראתה את עצמה כאשה צעירה, העומדת ליד החלון ומחכה לבעלה. תחושתה הייתה שהיא ממתינה לשובו שנים.
חזרנו לאחור בזמן, כדי לראות את התמונה המלאה של חייה. אדווה ראתה עצמה כנערה בבית ספר אירופאי, בתחילת המאה העשרים. משפחתה הייתה חמה ואוהבת, לימודיה צלחו ובאחת המסיבות אליהן הוזמנה היא פגשה נער בגילה.
"הוא חצה את החדר כדי להזמין אותי לרקוד," תיארה את שראתה. "מהרגע הראשון שהוא הביט בי בעיניים הכחולות הענקיות שלו, ידעתי שאני אוהבת אותו. אני לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה שהוא יהיה בן זוגי לכל החיים."
תחושות אלו של משיכה ואהבה מידיות כלפי אדם אותו מעולם לא פגשנו קודם, יכולות לנבוע מגלגולים קודמים שחלקנו עם נשמתו של זר זה. במקרה של אדווה, היא חשה שבדרך מוזרה כלשהי היא כבר מכירה אותו. ככל הנראה זה לא היה הגלגול הראשון בו נפגשנו, אולם דווקא בגלגול זה התחיל הדפוס אותו רצתה לבדוק.
קפצנו קדימה כדי לראות מה ארע לה בהמשך חייה.
"אני גרה בבית יפה, באזור כפרי. התחתנתי עם הנער ההוא, כעת הוא בעלי ואני מאושרת מאוד." התקדמנו עוד מעט בזמן, הבעת פניה השלווה של אדווה התחלפה בדאגה.
"יש מלחמה. בעלי לובש מדים. הוא מנסה להרגיע אותי, הוא אומר שהכל יהיה בסדר ושהוא יחזור בקרוב מאוד. הבטן שלי מתהפכת, יש לי הרגשה מאוד קשה."
בהמשך חוזרת אדווה לאותה תמונה שראתה בתחילה, כשהיא עומדת ליד החלון ובוהה אל האופק. "חלפו כמה שבועות מאז שקיבלתי ממנו מכתב," היא אומרת, "אני לא מצליחה ליצור אתו קשר, אני לא ישנה ולא אוכלת, אני רק מחכה לו."
בתמונה הבאה אדווה מקבלת מברק רשמי בו מודיעים לה שבעלה נהרג במלחמה. "זהו, זה נגמר. כל האושר הזה, כל האהבה הענקית הזו. כבר אין שום טעם בחיי."
כשהיא מגיעה אל רגע המוות אדווה עדיין צעירה. "תליתי את עצמי, לא רציתי להמשיך לחיות אחריו. אני רואה את הגוף שלי מלמעלה, אני מתרחקת ממנו. אני מרגישה הקלה שהחיים שלי נגמרו."
מניסיוני עם הרבה מטופלים שבצעו שחזורי גלגולים, התחושה הראשונה שמרגישים כל בני האדם ברגע המוות הפיסי היא הקלה. ככל הנראה, הנשמה שמחה לחזור למצבה הטבעי בו היא משוחררת מכל כאב או מועקה שהיו לה בחייה הארציים. תחושת הקלה זו מסתירה מאחוריה על פי רוב שלל תחושות אחרות שאתן עזבה הנשמה את העולם ושישפיעו על התנהגותה בגלגולים הבאים שלה.
"אני מרגישה אכזבה, שכך הסתיים סיפור האהבה שלנו, בצורה כל-כך פתאומית. אני מחליטה שלא שווה להקשר למישהו בעוצמה כה רבה, כשהכל יכול להילקח ממך באכזריות."
והנה נגלית בפנינו הסיבה בעטייה אדווה עשתה ככל יכולתה כדי להרחיק ממנה אהבה. נכון שעל פניו היא עשתה הכל כדי להחזיק בבני זוגה, אולם מתחת לפני השטח בעטה נשמתה, שהזהירה אותה: "אהבה זה דבר כואב, מוטב לחיות בלעדיה." החרדות של אדווה אכן נבעו מהטרגדיה שפקדה אותה, אולם הן הובילו לדפוס הרסני של הרחקת בני זוגה באמצעות התנהגותה הכפייתית. ככל שחשה אהבה יותר גדולה לבני זוגה, כך הלכה וגברה בה החרדה שיקרה להם משהו וגברה בה ידיעה תת הכרתית שזה הזמן לנפץ הכל בטרם תחווה כאב יותר חזק, עמו לא תוכל להתמודד. בעיני נשמתה, הדמעות שהזילה בכל פעם שנפרדו ממנה בני זוגה, היו כאין וכאפס לעומת הדמעות שהיא הייתה עלולה להזיל באם תחווה שוב אובדן אמתי בצורת מוות של אחד מהם, שהרי עם זאת לא הצליחה להתמודד; העובדה הייתה שהמוות של אהובה גרם לה בסופו של דבר להתאבד ולכן, בעיני נשמתה, אהבה שווה לסכנת מוות מוחשית.
במטרה לרפא את פצעי העבר ולשחררם, ביקשתי מאדווה לחזור אחורה אל הגלגול ולשוחח עם בעלה האהוב. חלק מהריפוי היה לומר לו את כל אותם דברים שלא הספיקה לומר אז, בטרם נהרג. לאחר שסיפרה לו עד כמה אהבה אותו ועד כמה היה משמעותי בחייה, היא סיפרה לו איך מותו השפיע עליה מאז ועד היום.
"לא רציתי לחיות בעולם הזה בלעדיך," אמרה, "ידעתי שלא תהיה לי עוד אהבה כזו גדולה ואמתית עם מישהו אחר. ואני חושבת שעד היום, אני מפחדת להקשר למישהו בצורה כזו. תראה מה איבדתי, זה פשוט לא שווה את זה."
כעת הגיע תורו לדבר, אדווה יכלה לשמוע את קולו בבירור.
"אני אהבתי אותך תמיד, לא נטשתי אותך. את היית בנשמתי וגם אחרי מותי המשכתי ללוות אותך, צפיתי בך והיה לי מאוד עצוב לראות שאת מוותרת על החיים בגללי. אם הייתי יכול לגרום לך לשמוע אותי אז, הייתי אומר לך שאני מבקש שתהיי חזקה, שתמשיכי הלאה, שאני אמשיך להיות אתך ברוחי."
ביקשתי מאדווה שתזמין את עצמה, כפי שהיא היום, לשבת לצד האשה שהייתה באותו גלגול.
"את, כיום, ההמשך הישיר שלה," אמרתי לה, "אולם בעוד חייה נקטעו תוך תחושה קשה של אכזבה, את נמצאת היום בכדור הארץ כדי לפצות את נשמתך על מה שעברה. בידייך הכוח לשחרר אותה מהתחושות הקשות עמן עזבה את העולם, בידייך הכוח לאפשר לנשמתך לאהוב שוב כפי שמגיע לה ולא לעצור את הזרם הטבעי של האהבה. מה את, כאדווה שחיה כיום, רוצה להבטיח לה?"
אדווה חשבה זמן מה, היא ידעה שהיא תצטרך להתחייב להבטחתה.
"אני רוצה להבטיח לך שאני אמשיך מהמקום בו הפסקת. את לא הספקת לממש את אהבתך עד הסוף, לא הספקת להזדקן עם בן זוגך, להקים אתו משפחה, ואני כן רוצה את הדברים האלו עבורך ועבור נשמתנו. מגיע לנו לחיות באושר. תמיד אפשר לחיות את החיים כאן בפחד, יש סכנות מכל עבר, אבל זו לא המטרה של קיומנו, אחרת לא היינו טורחות לרדת לעולם, היינו נשארות רק בעולם הבא, שהוא תמיד הרמוני ושליו. אם אנחנו כבר כאן, בואי נחיה את החיים בפתיחות ובאומץ. אני מבטיחה לך שאני אעשה הכל כדי להיות רגועה במערכת היחסים שלי ואחיה מתוך אמונה שתחזק אותי."
אדווה הציפה את כל התמונה באור הלבן והמרפא של האהבה, היא ראתה כיצד שתי הדמויות, זו שהייתה פעם וזו שחיה כיום, מתמזגות לדמות חזקה אחת.
לאחר שלב הריפוי, היה מקום לערוך את התיקון בגלגול. בבחירתנו את נקודת התיקון, חשוב לחזור לרגע אותו יכולנו לשנות באמת. אדווה לא יכלה לשנות את עובדת מותו של בעלה, אולם היא יכלה לשנות את תחושותיה והתנהגותה בעקבותיו.
"אני חוזרת אל הרגע בו אני מקבלת את המברק שמודיע לי על מותו," היא אומרת. "אני מרגישה שהוא תמיד יהיה חלק ממני ושהוא היה רוצה שאני אהיה חזקה ואמשיך הלאה." אנו קופצות קדימה בזמן לראות כיצד החלטתה זו הייתה משפיעה על המשך הגלגול.
"אני נשואה בשנית, ואני מוקפת בילדים שלי. אני מאושרת. תמיד יהיה בלבי מקום לבעלי הראשון, אבל אני לא עצובה אלא שמחה שהוא ממשיך ללוות אותי כנשמה. אני יודעת שיום אחד נפגש, לאחר שיסתיימו חיי, אבל אני גם יודעת שהוא צופה בי ומאושר שהקמתי משפחה." ברגע המוות החדש אדווה בת תשעים, מסופקת מהחיים שעברה ומכך שלבה תמיד היה פתוח לאהבה. אין בה חרטות אלא רק תחושת הודיה.
 
 
מאויבים לאוהבים 
כשרבקה הגיעה אלי היא הייתה על סף גירושין מבעלה מזה חמש שנים.
"בשנה האחרונה הוא החליט לחזור בתשובה, וזה מאוד מפריע לי. אני חילונית לגמרי, זה לא מה שסיכמנו בינינו כשהכרנו". בנוסף, בשנתיים האחרונות, מאז שנולדה ילדתם המשותפת היא החלה לפחד ממנו באופן בלתי מוסבר. "אני לא בוטחת בו עם הילדה. באופן כללי הוא גבר אחראי, הכל בסדר אתו. אבל בכל פעם שהוא מחזיק אותה אני מרגישה צורך לחלץ אותה מזרועותיו, כאילו היא עומדת להיחנק או ליפול".
התחושות האלה העיבו עליה וגרמו למערכת היחסים ביניהם להידרדר במהירות.
"אני כועסת עליו על החזרה בתשובה, אני לא מבינה מה נכנס בו. אני לא בוטחת בו פתאום מאז שיש לנו ילדה. היינו בייעוץ פסיכולוגי אבל זה רק הציף את הדברים והבעיות וכל אחד מאתנו התכנס בעמדה שלו. הוא לא הבין אותי ואני לא הבנתי אותו. בסוף הפסקנו ללכת כי זה רק החריף את המצב. אני כבר לא יודעת מה לעשות, באתי לכאן כדי לראות אם יש משהו שאני מפספסת".
כשהייתה רבקה במצב של הרפיה עמוקה והחלה חוזרת בזמן אל הגלגול שהחל מסכת זו של רגשות קשים, היא מצאה עצמה בתוך שדה רחב ידיים.
"באילו תחושות את נמצאת שם?", שאלתי.
"בפחד, בבלבול, אני לא מבינה מה אני עושה שם".
החזרתי את רבקה אל תחילת הגלגול שלה, והיא ראתה את עצמה בבית אירופאי, כילדה קטנה, שמנמנה ומטופחת, שמחה בחיק הוריה.
"אני משחקת על השטיח, ההרגשה היא של ביטחון".
התקדמנו קדימה בזמן, לראות מה קרה לאותה ילדה.
"אני רואה שאני גרה בבקתת עץ יפה במקום מיוער, יש לי ילדים, יש לי בעל אוהב. אני עם מטפחת על הראש, אני חושבת שאני יהודיה דתייה, זו התחושה". היא החלה לבכות בהתרגשות כשזיהתה את בתה מהחיים הנוכחיים כאחד מילדיה באותו גלגול.
התמונה האידיאלית נקטעת כשהיא רואה שבעלה נלקח בטנדר על ידי חיילים במדים.
מאותו רגע רבקה מתחילה לרעוד בכל הגוף, היא מתארת כיצד חוזר אחד החיילים אל הבקתה ויורה בה ובילדים. היא מזהה את החייל היורה כבעלה מחיים אלה.
"זה לא יכול להיות שזה הוא, לא יכול להיות שהתחתנתי אתו", היא נרעשת.
לאחר המוות היא מוצאת את עצמה שוב בשדה, מבולבלת, לא מעכלת את מותה הפתאומי.
היא עולה אל הממד הרוחני ומשם היא יכולה להביט אל נוף כל הגלגול, מרגע לידתה ועד מותה.
שם היא פוגשת את המדריך הרוחני שלה, שמסביר לה את השיעורים שהגיעה ללמוד באותו גלגול.
כעת היא מדברת בשלווה גדולה, כמעט בלחישה: "הוא אומר שבאתי ללמוד על האכזריות של בני-האדם, אבל גם על חמלה וסליחה. הוא אומר שבכל גלגול בוחרת הנשמה בתפקיד אחר, ושנינו בחרנו את התפקיד של הרוצח והנרצחת. הוא אומר שהנשמה שלי החליטה לסלוח לו בכך שנישאתי לו בחיים האלה, אני מאפשרת לו לעשות תיקון לאותו גלגול".
רבקה משתתקת לזמן ארוך ואז אומרת בהתרגשות: "אני מבינה עכשיו למה הוא חזר בתשובה. הוא מנסה לפצות אותי על הגלגול ההוא, בכך שהוא חוזר בתשובה הוא מתחבר אל שורשי היהדות. לא מספיק לו רק לחיות בישראל, הוא רוצה לדעת מה זה להיות יהודי דתי בשבילי, כהזדהות. אני הרי הייתי דתייה אז. והוא העניק לי את הילדה בחיים האלה כפיצוי על מה שלקח באותו גלגול".
רבקה חוזרת אל המודע כשהיא מאוד רגועה. רוב המטופלים שחודרים אל עומק תת המודע ומקבלים את התובנות שלהם מהמדריכים שלהם חוזרים אל חייהם כשהם במצב של שלווה גדולה וקבלה שנובעים בין היתר מהבנת עולם הנשמות ומהבנת חוקי הקארמה.
היא החליטה לא להתגרש, אלא לקבל את הניסיון שעושה נשמתו של בעלה לפצות אותה באהבה ובסבלנות.
                                                                  
חיים של אושר
 
לאסף, מטופל וותיק שביצע שחזורי גלגולים רבים, הייתה כעת בקשה מיוחדת.
"רוב הגלגולים שלי היו טראומתיים במידה זו אחרת," טען. "אני מבין שהייתי חייב להיזכר בהם כדי לשחרר את הפגיעות, אבל אני שואל את עצמי האם היו לי מדי פעם גם גלגולים שמחים ורגועים, ללא שום אירועים מעציבים? הייתי רוצה לחזור לתקופת חיים בה הייתי באמת מאושר."
הסיבה בשלה אנו נזכרים בדרך כלל בגלגולים כואבים היא שהם אלו שהשפיעו על דפוסים שמעכבים אותנו בחיינו הנוכחיים. כשאנו מבקשים מנשמתנו שתיקח אותנו אל הגלגול שהתחיל דפוס לא בריא שמעכב אותנו כיום, היא תוביל אותנו אל הגלגול הרלוונטי. עם הגלגולים השמחים אין לנו שום בעיה, ולכן אנו לא טורחים להיזכר בהם. הנשמה יודעת לנצל היטב כל רגע בו אנו מתחברים לזיכרונותיה, ואין תמונה או זיכרון שהיא מעלה שמגיעים לחינם.
למרות זאת, ישנה חשיבות גדולה בעצם ההזכרות שלנו גם בגלגולים מאושרים, שכן מבין מאות גלגולים שעברנו, ישנם ודאי רבים כאלה. הגלגולים הכואבים אינם מייצגים את כל המסע שעשינו מאז נוצרה נשמתנו, אלא רק חלק ממנו. כשאנו נזכרים ביחידת חיים מאושרת, אנו מבינים שלא הגענו לכאן רק כדי ללמוד דרך הסבל והפגיעה, אלא גם כדי לצמוח מתוך השלווה.
אסף ביקש מנשמתו שתחזיר אותו לגלגול מאושר, והנה נדהם ממה שראה בתמונה הראשונה.
"אני לבוש בבגדים של קבצן!", קרא כלא מאמין, "אני נמצא בשוק ומושיט את ידי אל האנשים, שנותנים לי פירות וירקות." כאן התרעם המוח המודע שלו והתערב בשחזור. "ביקשתי לראות גלגול מאושר, למה חזרתי דווקא לכאן?"
"סבלנות," הרגעתי אותו. "תמשיך הלאה ונראה לאן כל זה מוביל." הכנסתי אותו להרפיה עמוקה יותר, על מנת שהתת-מודע שלו יתחבר לזיכרונות בלא כל הפרעה מצד שכלו.
"אני עומד בשוק, לבוש בגלימה הפשוטה שלי, מקבץ פירות וירקות, ומחייך. אני לא מרגיש כל השפלה, אני פשוט יודע שאני חי חיים חופשיים." קפצנו מעט קדימה ואסף ראה את שארע שעות ספורות לאחר תמונת השוק. "חזרתי אל המנזר שלי. אני מתיישב על מזרן ועושה מדיטציה. אני מתחבר אל הנשמה שלי ואני הכי מאושר בעולם. אני יודע שזה הדבר היחיד שחשוב לי, להתחבר אל הנשמה הנצחית שלי, שמלאה באור ובאהבה."
ככל שהתקדמנו בגלגול, כך נראה היה שאלו היו חייו של הנזיר: בכל שעה פנויה היה נכנס פנימה אל תוך עצמו ולומד מנשמתו אודות שלווה והארה, ובכל פעם שהיה צריך לספק את צרכי הגוף היה שמח להסתפק במעט מזון לשם קיומו הבסיסי. הוא לא התייחס לצרכי הגוף ברצינות, ולכן גם לא היה חשוב לו מהיכן יגיע מזונו. היות והיה נטול אגו, הוא ראה בכל שפע שהגיע אליו מתנה מהיקום.
"יש בי כזו שלווה, היא ממלאה אותי כל היום." אפשרתי לאסף להישאר זמן רב בתוך תחושה זו. לבסוף, התקדמנו אל רגע המוות שלו באותו גלגול. "אני זקן מאוד. אני מוקף בשאר הנזירים, כולם מאוד מאושרים בשבילי. הם יודעים שאני עתיד לחזור בקרוב אל הנשמה שלי. אני עוזב כעת את הגוף, אני רואה הכל מלמעלה, ממבט הציפור. אני כל-כך מאושר על החיים שזכיתי לחיות, על התובנות שקיבלתי, על האהבה שחלקתי עם העולם, על החופש שבו התנהלתי. הייתי נאמן לנשמתי לאורך כל חיי, ויש בי רק הכרת תודה."
לא היה כל צורך לעשות ריפוי או תיקון במקרה זה, היה זה גלגול מושלם. עובדה היא שכאשר הנזיר חזר אל הממד הרוחני, הוא היה מלא בתחושות של סיפוק ושלמות, והן אלו שהגדירו את החיים שחי.
אסף יצא מהשחזור בעיניים מוארות.
"אני לעולם לא אתן לעצמי לשכוח את הרגשת הענווה שחשתי כל רגע ורגע," אמר בשלווה עמוקה. "החיבור לנשמה שלי, זה כל מה שהייתי צריך אי-פעם. כל השאר היה רק תפאורה והבנתי את זה בצורה מופלאה. זו מתנה אדירה. אני חושב שזה הגלגול שילווה אותי כעת כל חיי."
 
נדרים מגלגול קודם
 
אמירה, אשה נאה כבת שישים, באה לטיפול מאוד מודאגת. בתה, בחורה צעירה ומוצלחת מכל בחינה שהיא, לא מוצאת זוגיות.
"אני לא מבינה מה הבעיה", אמרה לי. "אביה ואני נשואים כמעט ארבעים שנה, יש לנו זוגיות טובה ולדעתי נתנו לה דוגמא טובה. היו לה שתי מערכות רציניות עם בחורים מקסימים, וברגע האחרון היא ביטלה את החתונה עם שניהם. היא הלכה לפסיכולוג במשך כמה שנים, היא מאוד מודעת לעצמה, ועדיין...תמיד לבד. את חושבת שאפשר לעזור לה?"
"היה עדיף שהיא עצמה תגיע לשחזור כדי למצוא את מקור הבעיה שלה", השבתי.
"היא גרה בחו"ל, לכן חשבתי שאולי אני אוכל לעזור מכאן".
"רק אם הייתן יחד בחיים קודמים והבעיה התחילה שם", אמרתי לה "יש סיכוי שנוכל לעזור דרכך. לאחר מכן יהיה עליך לדבר אתה ולהסביר לה את ההשלכות של מה שראית. יהיה לזה אפקט פחות חזק מאשר לטיפול שהיא עצמה הייתה עוברת, אבל עדיין, זה יעיר אצלה משהו בנשמה".
"שווה לנסות", החליטה אמירה ובתוך פחות מעשרים דקות חזרה באמצעות הרגרסיה אל החיים הקודמים שלה.
"אני נמצאת בכפר בהודו", תיארה "האזור מאוד עני, יש הרבה מחלות. בעלי מת גם הוא ממחלה. יש לנו ילדה".
"שימי לב אם את מזהה אותה כמו מישהו או מישהי מהחיים הנוכחיים שלך", ביקשתי.
"הילדה זו דנה, בתי מהיום", אמרה בדמעות.
על פי רוב אנחנו מאוד מתרגשים כשאנו רואים את הילדים שהיו לנו בגלגולים קודמים, גם אם הם לא מלווים אותנו בחיים האלה. כשמדובר בילדים שבחרו להיות עמנו גם הפעם, אנו מתרגשים כפליים.
היא ממשיכה לתאר את החיים שלהם בכפר, את הקושי, המחסור, את האהבה והמסירות בינה ובין בתה.
אנחנו קופצים קדימה בזמן, עד לרגע שהילדה כבת שש-עשרה. אמירה מתכווצת ומתחילה לרעוד.
"לוקחים אותה ממני. באו אנשים מרחוק, ראו את היופי שלה וחטפו אותה כדי לחתן אותה עם אחד הבנים במשפחה שלהם. אני רואה אותה בוכה כשלוקחים אותה ממני, לא היה לי מה לעשות, הייתי חלשה וענייה".
אמירה הוסיפה לבכות ולתאר את החיים שהיו לה אחרי שבתה נעלמה, חיים ריקניים, עצובים ומלאי געגוע. הן לא התראו יותר לעולם.
אני לוקחת את אמירה לרגע המוות שלה.
"מי נמצא אתך?", אני שואלת.
"אני לבד", היא מדווחת "אבל כמה שעות אחרי זה בתי מצליחה להגיע אלי. היא כנראה שמעה שאני גוססת וברחה או שכנעה את בעלה לבוא. אני שומעת אותה. היא צועקת ונשבעת שלעולם לא תלך ממני שוב. היא נודרת שהיא לא תתן לאף אחד לקרוע אותה ממני שוב".
מנקודת המוות אמירה יכולה לראות את הקשר בין אותו גלגול לחייה הנוכחיים.
"בתי כאן מנסה לשמור על ההבטחה שלה", היא אומרת "אני חייבת לשחרר אותה מזה".
אני מדריכה אותה לעבור יחד עם בתה תהליך בשם "המדורה", בו ניתן לדבר עם הדמויות המשמעותיות בחיינו ולומר את שעל לבנו.
בחסות המדורה האשה ההודית הזקנה מבקשת מבתה להתיר את הנדר. אני מבקשת מאמירה של היום להצטרף.
"הכאב של התקופה ההיא לא יחזור הפעם", היא מבטיחה לבתה "אז לא הייתה לנו שליטה על המאורעות אבל זה לא המקרה הפעם. אנחנו לא נתנתק בעקבות הנישואין שלך, אנחנו תמיד נהיה קרובות. להיפך, הכאב שלי הפעם הוא מלראות אותך לבד כל הזמן. את רואה? אני מאושרת ונשואה, ורק את מרגישה צורך לגונן עלי. אין שום צורך לגונן עלי, אני בסדר גמור".
אני מבקשת מהאנשים שחטפו את בתה בגלגול הקודם להצטרף למדורה.
מאוד חשוב לבצע תהליך של סליחה עם הנשמות שפגעו בנו, חלק מהן יכולות להתגלות דווקא כשייכות למשפחה הגרעינית שלנו (שמלווה אותנו מגלגול אחד לשני, כל פעם בתפקידים שונים שעוזרים לנו ללמוד – לעיתים בדרך הקשה).
היות והבת לא נמצאת אתנו כדי לסלוח, אני מבקשת מאמירה לבצע תהליך של הבנה וסליחה עם החוטפים. דבר זה יכול לעזור לשחרר את הבת, גם אם באופן עקיף, להשתחרר מהטראומה.
בדרך החוצה מהגלגול מקבלת אמירה מתנה מהמדריך שלה: מפתח.
"תשאלי אותו מה מסמל המפתח", אני מבקשת.
"הוא אומר שהמפתח לשחרר אותה מהנדר הוא בידי", היא עונה. "אני זו שאמורה להראות לה שהיא כבר לא צריכה להרגיש אשמה".
"מאוד חשוב שגם את לא תחושי אחריות יתר כעת", אני מסבירה לה "אמנם הנדר שלה קשור אליך, אבל לנשמות יש בחירה חופשית. את עשית כמיטב יכולתך כעת כדי לשחרר אותה ממנו. היתר, כבר תלוי בה".

                                                                     
ריפוי פיזי
 
אדם, בן ארבעים, נשוי + 2, עוסק בספורט אתגרי מזה כמה שנים. לפני שנתיים הופיע כאב חד בצד בטנו ומאז לא נעלם.
הוא פנה לרופא משפחה ונשלח לבדיקות מקיפות, חודשים רבים עשה סבב בין רופאים שונים, דיאטניות ומטפלים ברפואה טבעית, וכולם אמרו לו שאין לו כלום, הוא בריא והם ולא יכולים להסביר את הכאב -  הוא המשיך לסבול יום יום, באופן כזה שהוא נאלץ להשבית את הפעילות הספורטיבית שלו לחלוטין.
היה זה אז שהוא "נשבר" והסכים להגיע אלי לטיפול בשחזור גלגולים אחרי הפצרות חוזרות ונשנות של חברה משותפת.
הדבר הראשון שהוא אמר לי היה: "אני לא מאמין בגלגולים קודמים".
"אוקיי" אמרתי לו "מצויין, אתה לא חייב להאמין, לריפוי אין שום קשר לאמונה שלך, אני רק צריכה את שיתוף הפעולה שלך בעת הדמיון המודרך".
הסברתי לו את התהליך שיעבור, את ההרפיה הגופנית, שלבי החזרה בזמן, רגע המוות, התיקון או הריפוי והחזרה אל שיחת הסיכום. הסברתי לו שהוא ידבר אתי לכל אורך השחזור ויספר לי את שהוא רואה, וכי אם לא ירגיש בנוח הוא יוכל לצאת ממצב הדמיון המודרך בעצמו, שכן זהו רק מצב של אלפא עמוק.
הוא הסכים לשתף פעולה בעת השחזור, בהנחה שממילא אין לו מה להפסיד, רק את הכאבים.
התחלנו את הטיפול בשיחה מקדימה, בה הוא סיפר לי ביתר הרחבה על עצמו. ניסיתי לברר לעומק על בעיות שאולי צצו בחיים האלה, לעבוד בעת השחזור על הקשרים שונים בין שתי תקופות החיים, אבל כדבריו: "אין שום בעיה אחרת במערכות יחסים או בעבודה, הכל בסדר, זה רק הכאבים".
אם כן, התחלנו את השחזור. אדם נכנס למצב של הרפיה גופנית עמוקה די מהר ובעזרת הדמיון המודרך התחלתי להוביל אותו אל מאגר הזכרונות שלו.
כשפתח את הדלת אל חייו הקודמים הוא מצא את עצמו באמצע שדה קרב. (הוא לא התעורר ברגע זה וזעק: זה לא יכול להיות, אני לא מאמין בזה אלא עקב אחר הסרט שנגלה לפניו)
הוא ראה עצמו כחייל צעיר שמגן יחד עם חבריו על הטירה של משפחתו. הוא הצליח לתאר את הלבוש, את השריון הקל, החרבות, את הטירה הנשרפת בלהבות ממרחק.
בסצנה הבאה הוא עמד שם לבד וחזה בכל הגופות של חבריו, מוטלים מתים על האדמה. לא היה לו אף-אחד להסתמך עליו, כולם מתו. כל חבריו שלחמו לצדו כל השנים.
בהמשך הגלגול הוא ראה שכל משפחתו מתה גם כן, האנשים שלחמו נגדו כנראה הרגו את כולם. הטירה נשרפה עד היסוד.
בשלב זה הובלתי את אדם אל ילדותו באותו גלגול. מסתבר שהיו לו חיים מאוד רגועים ויפים. הוא נכח בטקס ההכתרה של אביו לאציל, הוא היה מאוד קשור לאמו, עד לשלב העריסה הגענו, כאשר ראה את אמו מטפלת בו כתינוק.
בהמשך הגלגול הוא חזה בסצנה בה ביקש ממנו אביו במפורש שלא ילחם, שלא ימשיך בדרכו אלא יבחר מסלול חיים אחר, שבו לא תשקף סכנה לחייו.
אדם סרב.
וכאמור, בהמשך הגלגול הוא חזה בכל חבריו מתים ובמשפחתו מתה. התקדמנו הלאה בזמן אל השלב שאחרי הקרב הטראומתי.
אז הוא ראה את עצמו תלוי במהופך מעמוד. מאחוריו היו אנשים שהתעללו בו ודקרו אותו בחרב.
אדם ממש התפתל כשתיאר כיצד מישהו נעץ חרב בבטנו, בצד הימני.
כעבור כמה שעות או ימים (הוא לא ידע כמה זמן היה שם תלוי ומדמם), הוא נפל לאדמה וזחל משם. אולם כעבור זמן מה הוא נפטר מאותה פציעה.
שאלתי אותו בן כמה הוא באותו רגע בגלגול. הוא ענה שהוא בן 38 (כזכור, הכאבים בבטנו החלו כשהיה בחיים האלה בן 38).
ליוויתי אותו ברגע שבו יצא מגופו מעלה, אל המדריך הרוחני שלו. שאלתי אותו באיזו הרגשה הוא עזב את החיים. "כעס, עלבון" אמר.
בשלב זה שאלתי את אדם אם הוא רואה קשר בין החיים ההם והחיים האלה.
"הכאבים באותו גיל, הקשר החזק שלי עם החברים שלי, חוסר היכולת לסרב לבקשותיו של אבי".
ביקשתי ממנו לחזור אחורה אל הגלגול, אל נקודה קריטית בה היה יכול לשנות את גורלו. הוא חזר אל השיחה עם אביו.
בשלב זה עשינו תיקון, והוא תיאר את המשך חייו לפי התסריט החדש, לפיו הוא שמע לבקשתו של אביו ונמנע מהלחימה: בתסריט זה משפחתו ניצלת, הוא עצמו מתחתן ויולד ילדים, מזדקן בשיבה טובה, אולם את חבריו עדיין ראה מתים בשדה הקרב. דבר זה לא יכל לשנות אפילו בדמיונו.
בחרתי לעשות ריפוי לאדם והחזרתי אותו אל שדה הקרב. הקפנו את כל הסצנה בה חבריו מתו באור לבן ומרפא של הבנה, כי ממילא ישובו ויפגשו במקום אחר. כעת, שהוא עצמו ראה כי אחרי המוות שלו אכן עלה ונפגש עם המדריך הרוחני שלו וכי המוות לא מסיים את קיום הנשמה, היה לו יותר ביטחון בכך שאכן מות חבריו הוא רק שלב פיסי, אחד מיני רבים בסיפור של הנשמה שלו.
לאחר-מכן קפצנו אל הסצנה בה דקרו אותו והקפנו גם אותה באור לבן ומרפא, שכן כעת הוא יודע שלמרות הכאב והטרגדיה, בעוד כמה שניות יקיפו אותו באהבה מכל עבר, המדריך הרוחני שלו, משפחתו, חבריו, וככל הנראה גם מדריכים אחרים.
לאט לאט הוצאתי את אדם מהרגרסיה והחזרתי אותו למציאות העכשווית.
לקח לו די הרבה זמן להתאושש מהדברים שראה והחוויות שעבר. הוא ישב בשקט דקות ארוכות ונתתי לו לעכל את הדברים.
כשהיה יותר מאושש התחלנו לדבר על  ההקשרים בין שתי תקופות החיים. לבדו, הבין היטב גם את שאר ההקשרים, בנוסף לפציעה.
שום דבר לא קרה במשך חודש וחצי. הכאבים פחתו במידה משמעותית אולם לא נעלמו לגמרי.
כעבור חודש וחצי התקשר אלי ובישר לי שהם נעלמו לחלוטין, כמו-כן עדכן אותי על כך שחלה אצלו רגיעה בקשר למשפחתו, הוא כבר לא חרד בגינם, הוא הבין שזה היה קשור לעבר.
מאז השחזור חלפה יותר משנה. הכאבים לא חזרו.
מעולם לא שאלתי אותו אם כעת הוא מאמין בגלגולים קודמים ואם שינה את אמונתו הרוחנית. לדבר זה אין כל חשיבות עבורי. מה שחשוב הוא דבר אחד ויחיד: הוא ביצע ריפוי בתוך עצמו.
                                                                                    
תיקון שהשפיע מידית בעבודה
גילה - בשנות השלושים לחייה, עובדת קהילה ורווחה. היא הגיעה לשחזור כדי לנסות להבין מדוע היא לא מצליחה להגיע אל מטופליה, מדוע היא שומרת על ריחוק מסוים מהם, דבר אשר פוגם ביכולת שלה כמטפלת. היא מתארת את היחסים כמסויגים מצדם, והיא די בטוחה שהיא זו אשר פוחדת להיות יותר מעורבת.
"חלק מהאוכלוסייה הוא נוער בסיכון", היא מסבירה "לפעמים החבר'ה האלה מתעמתים אתי, ואני פשוט מתכנסת בתוך עצמי, בתוך ההגנות שלי ולא מצליחה להגיע אתם לשום מקום מועיל".
בשלב השיחה המקדימה שוחחה גילה על בעיה זו, שחזרה על עצמה כל חייה. מסתבר שמאז ומתמיד פחדה מעימותים או וויכוחים, אף שלא היו אלימים כלל ועיקר. הרבה פעמים העדיפה לשתוק מאשר להסביר את הצד שלה בעניינים שונים.
כשהובלה גילה אל תוך המקום בו מאוחסנים הזיכרונות הקדומים שלה, היא מצאה את עצמה בתוך בקתה קטנה, ככל הנראה באירופה.
לגבי התקופה: היא לא הייתה בטוחה אם מדובר ב- 1300 או 1400 לספירה.
היא תיארה גבר שמנמן בגיל העמידה שיושב בבקתה וקורא ספרים. היא הייתה מודעת לכך שבימיי הביניים לא הרבה ידעו לקרוא, ובטח שלא אנשים במעמדו הנחות, אולם לא היו אלה ספרים רגילים.
היא תיארה חיים מאוד בודדים, צנועים.
כשחזרנו אחורה בזמן אל ילדותה, היא ראתה את עצמה כילד שהיה מוכה כל הזמן ע"י אביו. הילד היה בורח אל השדות כדי שאביו לא ימצא אותו.
כשביקשתי מגילה להתקדם אל הנקודה הקריטית באותו גלגול, היא ראתה את עצמה כבחור צעיר בתוך קהל, שמביט בחבורת גברים התוקפת גבר מבוגר.
שאלתי אותה מי הגבר הזה ומה הקשר שלו אליה.
"זה המורה שלי. הוא לימד אותי על תרבות המזרח, אמונות לא נוצריות. האנשים האלה תוקפים אותו על האמונות שלו, על הדעות שלו, הם רוצים להכריז עליו כמכשף".
שאלתי אותה למה היא לא התערבה לטובת המורה שלה.
"אני פוחדת שהם יפגעו בי גם" היא אמרה.
בהמשך היא תיארה כיצד הביט בה המורה באכזבה, וכיצד ברחה משם אל היער כדי שלא ימצאו אותה התוקפים.
כשהובלתי אותה אל רגע המוות באותו גלגול היא תיארה את התחושה שבה עזבה את חייה כ"פספוס, חיים לא שלמים. לא עשיתי מה שרציתי באמת".
כשעלתה והתחברה אל המדריך הרוחני שלה, ביקשתי ממנה למצוא קווי דמיון בין שתי תקופות החיים, אז ועכשיו.
"בשני הגלגולים אני פוחדת להתערב. פוחדת להיענש אם אני אביע את דעתי. פוחדת שיחשבו שאני שונה".
כעת הדרכתי את גילה לחזור אל נקודה בגלגול ההוא, שהייתה בוחרת בה בחירה אחרת.
היא חזרה אל אותה סצנה בה ראתה שמכים את המורה שלה. בתסריט החדש היא אזרה את כל כוחותיה (גם כאן היה לה קושי להתמודד וזה לקח כמה ניסיונות) ונכנסה לתוך הקהל. למרבה ההפתעה הם לא תקפו אותה אלא פילסו לה דרך בדרכה אל המורה. היא לקחה אותו משם והוציאה אותו מכלל סכנה. המורה הביט בה בגאווה ובהמשך הוסיף להדריך אותה על רזי דתות המזרח.
כשהמשכנו את התסריט החדש ושאלתי אותה מה הלאה, מה קורה אתה בהמשך הגלגול, היא מתארת: "המשכתי להיות בקשר עם המורה ועם שאר התלמידים, לימדתי, ואחרי כמה שנים הכרתי מישהי, התחתנתי ונולדו לי ילדים".
ובהמשך הגלגול היא מתה בשיבה טובה בתחושה של סיפוק. של שלמות.
גילה יצאה מתוך השחזור בתחושה מאוד שונה. היא הבינה ששום דבר רע לא יאונה לה אם היא תביע את דעתה בגלוי, אף אחד לא ירדוף אחריה כעת וגם אם כן, יש לה מספיק כוח כדי להדוף את כולם. היא רצתה להיות שלמה עם עצמה ועם האמונות שלה.
כעבור כמה ימים התקשרה גילה ודיווחה על שינוי שהחל להתרחש: היא נעשתה יותר מעורבת בעת הטיפול באנשים, יותר דעתנית ופחות מרוחקת וסגורה.
"לא היה לי סיכוי קודם עם בני הנוער, כי למעשה פחדתי מהתוקפנות שלהם" הסבירה "עכשיו אני מתייחסת אליהם כשווים, לא מהססת לשוחח אתם על כל דבר, מראה להם שהדלת תמיד פתוחה, והם התחילו לראות שאני הייתי תמיד לצדם".
כל זה היה לפני מספר חודשים. לפני כמה ימים דיברתי שוב עם גילה (מאוד חשוב  לשמור על קשר עם המטופלים להמשך מעקב). היא סיפרה שבני הנוער בקהילה שלה הודיעו למנהלת שלה שהיא אחת מעובדות הרווחה הכי טובות שהיו להם :)
                                  
                                 
כשהנשמה בוחרת לטפל במשהו אחר
בשלב השיחה המקדימה אני מבקשת לדעת מדוע המטופל מבקש לעבור שחזור גלגולים.
יחד אנו מגיעים לתשובה הכי מדויקת, אם אפשר: לבעיה אחת, דפוס התנהגות אחד, משפט אחד או מילה אחת - שיתארו בצורה הכי תמציתית את מה שאנו רוצים לבדוק בעת השחזור.
דבר זה חשוב כדי להזכיר בעת הצורך למטופל מה ביקש לדעת כשיצא למסע.
לעיתים, על-אף שלמטופל מאוד ברור במה הוא רוצה לטפל, הנשמה בוחרת במקומו!
מסתבר שהנשמה (למען הפשטות אני מכנה כאן כך את האני העליון של המטופל) הרבה יותר חכמה מאתנו, והיא זו שמכוונת את המטופל אל השחזור הרלוונטי מבחינתה, אף שהוא עצמו לא בחר בכך. המטופל יכול לרצות לבחור לטפל בבעיה אחת, אולם אם נשמתו חושבת שעד שהוא לא יטפל בבעיה אחרת הוא לא יוכל להתקדם בחייו או להשתחרר מדפוס מסוים, היא תכוון את הזיכרונות למקום אחר - כפי שנראה בסיפור הבא של מטופלת.

 כשהנשמה בוחרת לטפל במשהו אחר

שרית, נשואה ואם לילדים קטנים, הגיעה אלי כדי לטפל בבעיית עור קשה. חברה אחרת שלה בה טיפלתי בבעיה דומה נזכרה בגלגול בו הייתה מצורעת ודחויה חברתית - כאשר השיעור שלה כאן היה להתמודד עם החברה ולא לברוח ממנה - ושרית עצמה חשבה שאם רק תצליח להיזכר בשורש הבעיה היא תיעלם.
בשיחה המקדימה היא הסבירה כמה היא סובלת ממחלת העור, כיצד היא נמנעת מללבוש בגדים קצרים ופחות או יותר סיכמה שזו הבעיה המרכזית שלה בחיים.
על-מנת שאוכל לעשות הקשרים לחייה הנוכחיים בעת השחזור ביקשתי ממנה לספר לי קצת יותר על עצמה. היא סיפרה על בעלה, ילדיה, והוריה. התברר שהקשר בינה ובין אמה נותק כששרית הייתה נערה, אמה פשוט עזבה את הבית. כששאלתי אותה כיצד היא מרגישה בקשר לנטישה, היא ענתה בשלווה שהיא התרגלה למצב הזה לפני שנים, כבר עברה טיפולים פסיכולוגיים בנושא והשלימה עם המצב. היא הסבירה שמבחינה לא היה טעם לבזבז אנרגיה בלדבר על העבר.
לאחר שלב ההרפיה הגופנית והדמיון המודרך, שרית הצליחה להיכנס אל הגלגול וראתה את עצמה כילדה קטנה, יושבת על חוף הים. בתחילה לא ראתה דבר סביבה, אולם לאחר כמה דקות הבחינה שמאחוריה היה בית עץ עם מדרגות בכניסה.
כשהיא ראתה את הבית היא התחילה לבכות ללא שליטה. היא נעמדה ליד המדרגות ולא הצליחה לטפס עליהן כדי להיכנס לבית.
עודדתי אותה לעלות אבל היא חזרה על המשפט: "אין לי זכות להיכנס לשם", והמשיכה לבכות זמן רב.
דיברתי אל לבה שיש לה כל זכות שבעולם להיכנס לבית ההוא, שהבית לא סתם עלה בזיכרונה אלא כדי שתכנס בו ותתחבר למשהו שנמצא בתוכו, ואחרי זמן רב היא אזרה כוח ונכנסה מבעד לדלת הבית.
בבית היו שתי קומות, בקומת הכניסה היה מטבח ובו עמדה אשה ובישלה. כשראתה את האישה היא התחילה שוב לבכות.
לאחר מכן היא עלתה למעלה אל החדר שהיה שלה, תיארה את הבובות שהיו לה על השידה ואת מיטת ילדותה.
"איך התחושה, להיות בחדר שלך?" שאלתי אותה.
"זה אושר" ענתה בדמעות "אני מאושרת שם".
אמרתי לה שהיא יכולה להיכנס למיטה בה חשה כל-כך מאושרת ולהתחבר לתחושות. היא נכנסה ואז ראתה את אמה נכנסת לחדר, יושבת לידה ומחבקת אותה.
שוב החלה לבכות ללא שליטה.
שאלתי אותה שאלות על היחסים ביניהן, ואף שהיו עוד אחים ואחיות בתמונה, היא תיארה את הקשר שלה עם אמה כחזק ביותר.
נתתי לה שקט כדי להתחבר לאמה ולאהבה ששררה ביניהן והבחנתי לפי הבעות פניה שהיא אינה רוצה לעזוב את התמונה. הבנתי שלא היה טעם להתקדם בזמן אל המשך הגלגול, או לחפש את המקור לבעיית העור, שכן הנשמה שלה בחרה לטפל בפצע הרבה יותר כואב: יחסיה החסרים עם אמה בחייה הנוכחיים.
החלטתי לבצע את הריפוי בדיוק באותה נקודת זמן, כשהיא מוקפת באהבת אמה:
שאלתי אותה: "איזו אמא את לילדייך?"
"האמא הכי טובה" ענתה, עדיין בוכה.
"ואיך את ידעת להיות אמא כל-כך טובה, מעניקה? מאיפה הדוגמא?"
"אין לי" ענתה ואז הוסיפה "לפחות לא בחיים האלה, אני חושבת שזה מהאמא ההיא, מהאהבה שלנו".
"האהבה של האמא בגלגול ההוא הוטבעה בך כל-כך עמוק, שהיא לימדה אותך איך להיות אמא נהדרת לילדיך. הייתה לך את הדוגמא מהאהבה שלכן" אמרתי לה.
הסברתי לה שמבחינת נשמתה כבר הייתה לה אהבת האם האולטימטיבית. נשמתה לקחה עמה מהחיים ההם את האהבה האינסופית של אמה.
כשיצאה שרית מהגלגול ההוא, היא המשיכה לבכות זמן רב, אבל הפעם מאושר.
היא הצליחה להיזכר מהי אהבה אמתית, וידעה שהאהבה הזו כבר הוטמעה בנשמתה. היא מלווה אותה בכל אשר תלך, כי היא חלק ממה שהייתה, ולפיכך, ממה שהיא כיום.

 
על-אף גילה המבוגר והיותה אמא בעצמה, הניסיון להבין את מניעי האם הנוכחית והטיפול הנפשי הארוך, הסתבר ששרית לא השלימה עם אובדן האם בחיים הללו כלל. הפצע הוסיף לדמם ועד שנשמתה לא הזכירה לה שהיא כבר ידעה אהבת אם מהי ושהיא ראויה לאהבת אם, היא חשה כמי שעשתה משהו לא בסדר, משהו שהרחיק את האם ממנה. משנזכרה שהיא כבר הייתה נאהבת בעבר, הצליחה לחוש ראויה לראשונה מאז הייתה ילדה.
למותר לציין שהשיחה הייתה הרבה יותר מורכבת ומעמיקה ממה שהצגתי כאן, אולם אלה היו עיקרי הדברים. ובכל הנוגע לבעיית העור עמה הגיעה שרית, ובכן, זה כנראה יהיה טיפול אחר, אולם כעת כבר לא כל-כך דחוף.

 
***השמות האמיתיים והפרטים המזהים של כל המטופלים טושטשו לשם שמירה על פרטיותם. 

 

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now